בוקר אחד, לפני חודש, כשהעונה היתה בעיצומה, גם ניר ונימר, שהם דייגים בצלילה חופשית, התדרדרו יחד איתי לדייג במצלמת ווידאו, בשמורה.

הנה הסירטון מהצלילה
פרק רביעי – ים ששוה לחיות בשבילו

ותיכף הסיפר….
רק לפני הסיפור, הסבר קטן על הסידרה:  "ים ששוה לחיות בשבילו".   מלבד הרקע שלי בצילום, בביולוגיה הימית ובהדרכת צלילה חופשית, אני מגיע קודם כל מרקע של דייג מיקצועי בצלילה חופשית, והצרות הקבועות והבוערות של הדייגים בצלילה חופשית הן: 1. הדייג הורג את הדגים ולכן כורת את הענף עליו יושב הדייג, 2. דייג בצלילה חופשית נגמר לעתים לא רק במותו של דג, אלה גם במותו של הדייג, וגם על זה מאוד מיצתערים הדייגים ובני המישפחה. כלומר הדייגים מתלוננים על כך שהם הורגים גם את הים וגם את עצמם, והכל בגלל השיעבוד מרצון להיצר הקדמון אך לא הכרחי היום של – לדוג ולתפוש בשר, שבישבילו הם מוכנים לעשות כל דבר, אפילו להרוג את היקר להם מכל, הים והחיים. לא ככה? כן ככה !
לפני כארבע חודשים התרחש מקרה המוות החמישי, והפעם של קים ברגיג. מה הביא ל"נפילת האסימון" אצלי, זה שהבחור שצלל איתו, סיפר בתחקיר, שבבוקר הצלילה קים אמר שהיום הוא הולך ליתפוש דג גדול ולא משנה מה יהיה. מיסתבר שהוא התכוון למה שאמר. בסירטונים הללו, שעולים גם באתרי דייגים, אני מראה לדייגים אלטרנטיבה—אלטרנטיבה לבחירה בחיים – שנימצאת גם בשם הסידרה,  וגם אלטרנטיבה לצייד –  שיראו שSHOOT זאת פעולה שכיף הרבה הרבה יותר לעשות אותה עם מצלמת ווידאו מאשר עם רובה. שימו לב שבכל הפרקים בסידרה כל המישתתפים הם דייגים פעילים בצלילה חופשית. אך בסירטונים הדייגים הללו לוחצים על כפתור המצלמה ולא על ההדק. גילוי נאות : בשום פנים ואופן אינני נגד דייג, רק שיהיה בהתאם למימשק בר קיימה, במידה ובשיקול דעת .
בקיצור
הרעיון בשם של הסרט–לא להרוג תצמכם ולא להרוג את הים. כי הים הזה–שווה לחיות בישבילו.

נו, אהנה הסיפור של אותה צלילה

ניר צולל ותיק, מוכשר ועמיד, שבעברו תיכנן תאי לחץ לטיפול בדקומפרסיה של צוללי SCUBA (בחיי)

ונימר….מדריך מדריכי SCUBA, זאב ים אלפא, שהפז"ם הימי האפקטיבי שלו פי עשר משלי.

אותו בוקר יצאנו לטילוף בן שני קילומטר (אחד הלוך…. ואחד חזור), בליווי קייק שרות, לנקודה הסנדרטית, לצוד בווידאו דקרי סלעים על חם ברבייה. הים עבד חזק, והראות הייתה גבולית יחסית למקובל בצפון (8-12 מ' ראות)
בערך בחצי הדרך, כשזרקתי עוגן לצלילה במקום שוממם מדגים, אחד מהחבר'ה ניזכר שביתו ילדה לפני כמה ימים, ושהוא רוצה להיות לידה. יופי  , הנה סופסוף היתה לי סיבה טובה באמת להפסיק למזמז את הצלילה. מייד התעשתתי, והבטחתי לו ששוחים ישר לנקודה, בלי שום עצירה מיותרת,  למקום שיש בו ערמות של דגים, הוא נירגע, אני נירגעתי, הרמתי עוגן, וללא דיחוי המשכנו לריף היעד הסופי, תוך שאני נאלץ להפסיק  עם צלילות הסרק הסיזיפיות (צלילות ה"סרק" הסיזיפיות, זה התחביב האמיתי שלי – שבזכות גיליתי כ"כ הרבה.)

הגענו למקום, ו כלום. (הים עבד, קצת עכור, והשעה גם לא בכוון)

אבל….

ניר ונימר מצאו דקר סלעים מפואר, הראיס של מערה. וללא דיחוי תפשנו אותו במצלמה… וזה עשה לנו את היום.

על הדרך תפשנו בברבונית חמודות, מישפחת סאינסים מאוחדת, ובברווזון ים עיקש ומגושם שלא הצליח להמריא.

והים
כמו אישה שאתה קשור אליה בנימי נשמתך
אך היא עצמה לא כובלת אותך
שווה לחיות בשבילם

והשיר, לקוח מהארסנל של יוטיוב. תוך 5 דקות חיפוש נפלתי דווקה עליו, ולא יכולתי לוותר. יותר טוב מהסירטון. תקשיבו למילים.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *